שִׁבְעִים מִרְפָּסוֹת וְאַף לאֹ פֶרח אחד
מאת בלדומרו פרנאנדס מורנו

Setenta balcones y ninguna flor
Baldomero Fernandez Moreno

שִׁבְעִים מִרְפָּסוֹת יֶשׁ בַּבַּיִת הַזֶּה,
שִׁבְעִים מִרְפָּסוֹת וְאַף לאֹ פֶרַח אֶחָד...
אֱלוֹהִים! מַה קֹּורֶה לַדַּיּרִים?
שׂוֹנְאִים הֶם נִּיחוֹחַ, צְבָעִים הֶם שׂוֹנְאִים?

Setenta balcones hay en esta casa,
setenta balcones y ninguna flor...
A sus habitantes, Señor, que les pasa?
Odian el perfume, odian el color?

מְעִיק הָעֶצֶב עַל אֶבֶן חַשׂוּפָה,
על גּזוּזְטְרָאוֹת שְׁחֹרוֹת מֵלְאָה הַתּוּגָה!
הַאִם אֵין בְּבַּית הַזֶּה עַלְמָה מְאֹהֶבֶת?
הַאִם אֵין שָׁם מְשׁוֹרֵר חָדוּר חֶזיוֹנוֹת?

La piedra desnuda de tristeza agobia,
dan una tristeza los negros balcones!
No hay en esta casa una niña novia?
No hay algún poeta lleno de ilusiones?

הַאִם אַף לאֹ אֶחַד חָפֶץ לִרְאוֹת
הֶעְתֵּק זָעִיר שֶל גַּן מֵעֵבֶר לַחַלּון,
מְעַל הָאֶבֶן הַלְּבָנָה וְרָדִים מְטַפְּסִים,
בְּבַרְזֶל הַשָּׁחֹר פְּרֵיחַת היַסְמִין?

Ninguno desea ver tras los cristales
una diminuta copia de jardín?
En la piedra blanca trepar los rosales,
en los hierros negros abrirse un jazmín?

אִם לאֹ אוֹהֲבִים צֶמַח לאֹ יאַהֲבוּ צִיפּוֹר,
לאֹ יֵדְעוּ מַנְגִינָה, חָרוּז אוֹ אַהֲבָה.
נְשִׁיקָה לאֹ תִּשָׁמַע, מֵעוֹלָם לאֹ ישָׁמַע כִּינוֹר...
אַף לאֹ פֶרַח אֶחָד בְּשִׁבְעִים מִרְפָּסוֹת!

Si no aman las plantas no amaran el ave,
no sabrán de música, de rimas, de amor.
Nunca se oirá un beso, jamás se oirá un clave...
Setenta balcones y ninguna flor!